ההיסטוריה של הטריאתלון
תחרות הטריאתלון, כפי שאנו מכירים אותה כיום, מבוצעת במתכונת זו כבר כמעט 4 עשורים. הפעם הראשונה שבה התקיימה תחרות המשלבת בין 3 ענפי הספורט – שחייה, ריצה ורכיבה על אופניים הייתה בשנת 1974, ונערכה בעיר סן דייגו אשר בקליפורניה, ארצות הברית. סדר הענפים בתחרות זו היה ריצה, אחריה הרכיבה על האופניים ולבסוף השחייה. בעת קיומן של התחרויות הראשונות בהיסטוריה כונתה תחרות הטריאתלון "איש הברזל", בעיקר בשל המאמץ הפיזי החריג באופן יחסי שהיה מיוחס לענף ספורט זה. כיום נשמר המושג איש הברזל ובחלקו מזוהה עם הטריאתלון.
בשנת 1989 נוסד לראשונה איגוד הטריאתלון הבינלאומי, שעודנו, גם כיום, מאגד תחתיו איגודים לאומיים מקומיים (כמו גם איגוד הטריאתלון הישראלי), ובשנת 2000, לראשונה, הוכר טריאתלון כענף ספורט אולימפי עת התחרו בו באולימפיאדת סידני. במקביל למשחקים האולימפיים הוגדרו המקצים התקניים שחייבים להיות חלק מכל תחרות רשמית ותקנית המתקיימת בכל מקום ובכל זמן.
במשך זמן מה לאחר קיום תחרות הטריאתלון הראשונה בשנת 1974 נשמר סדר הענפים – ריצה, אחר כך רכיבה ולסיום נערך מקצה השחייה. עם הזמן שונה סדר הענפים והוא קבוע כך – השחייה ראשונה, אחריה הרכיבה על האופניים ולבסוף הריצה. השיקולים שנלקחו בחשבון היו בעיקרם שיקולים בטיחות, שכן מתחרים רבים (טריאתלטים) היו מגיעים אל שלב השחייה כשהם כבר עייפים מאד והכניסה למים היוותה עבורם סכנה ממשית. כיום השחייה היא הענף הראשון ואין ספק שמדובר בנשימה לרווחה עבור הספורטאים המתחרים, שנמצאים על קרקע מוצקה בשלבים המתקדמים והמעייפים של התחרות.
עם הזמן התפתחו גם שיטות אימון לטריאתלון והובן ההבדל התהומי בין אימוני טריאתלון לבין אימונים הקשורים רק לאחד מהענפים. באימוני הטריאתלון מושם דגש גדול מאד על שילוב נכון בין שלושת הענפים ועל המעבר ביניהם. המעבר והחלפת הציוד בין ענף אחד לשני חייב להתבצע בטכניקות מיוחדות שחובה להתאמן עליהן על מנת לוודא בזבוז מינימלי של זמן ושמירה מקסימלית על הכוחות והאנרגיה.
השטח המשמש להצטיידות מהירה בעת ההחלפה בין ענף לענף מכונה "שטח החלפה" ובכל תחרות טריאתלון ישנה הקפדה יתרה על כך שהשטח סטרילי, ומלבד הספורטאים עצמם אין לאף אדם גישה לשטח זה. בשטח זה קיימים מתקנים להעמדת האופניים ודרגש עבור בגדים ו/או נעליים להחלפה. כאשר מסלול התחרות הוא מעגלי יוקם שטח החלפה אחד. כאשר מדובר במסלול קווי בו נקודת הזינוק ונקודת הסיום מרוחקות זו מזו, יוקמו שני שטחי החלפה בשטח שבין שני הענפים.
המנצח או המנצחת בתחרות הטריאתלון הם המתחרים אשר יחצו ראשונים את קו הסיום הכולל של התחרות, כלומר יחצו בריצה את קו הסיום לאחר שהשלימו את מקצה השחייה, הרכיבה והריצה. מלבד לצרכי סטטיסטיקה ובדיקת הישגים אישיים, אין חשיבות רבה לתוצאות הושגו בכל ענף בנפרד. הזמן הקובע הוא הזמן שלקח למתחרים להשלים את שלושת המקצים בשלושת הענפים.
כאשר מתקיימת תחרות טריאתלון כל מתחרה יכול לבחור באיזה מקצה להשתתף ולהתחרות על פי מינו, גילו, היכולת שלו והאימונים שביצע לקראת התחרות. המקצים התקניים והרשמיים הם: ילדים (בחלוקה על פי גילאים), מיני ספרינט, ספרינט, מקצה אולימפי, טריאתלון חצי איש הברזל וטריאתלון איש הברזל. כל מתחרה בדרך כלל מתכונן מראש למקצה ספציפי שאליו הוא יודע שהוא יירשם וכל האימונים שלו מכוונים למרחקים של המקצה הנבחר.
יש כיום חוקים ברורים הנוגעים לקיום תחרויות טריאתלון וכללי התנהגות החלים על כל המשתתפים ללא יוצא מן הכלל. דוגמאות:
• מקצי ילדים יתקיימו תמיד בבריכת שחייה.
• כאשר טמפרטורת מי הים נמוכה מ- 22 מעלות צלזיוס יורשו המשתתפים ללבוש חליפות שחייה.
• אין הגבלה על סגנון השחייה המותר, מומלץ לשחות בסגנון חתירה שהוא המהיר ביותר.
• מסלולי הרכיבה והריצה יהיו סגורים לתנועת כלי רכב וכלל זה ייאכף על ידי המשטרה המקומית.
• מסלולי הרכיבה והריצה מצוידים בשלטי הכוונה בנוסף למתנדבים המסייעים למתחרים למצוא את הדרך הנכונה.
• חובה למקם עמדות חלוקה של מי שתייה לאורך מסלול הריצה לטובת המתחרים.
כל תחרות טריאתלון מושכת אליה משתתפים רבים, הן בארץ והן ברחבי העולם, כמו גם קהל רב. בשל הקושי והמאמץ הפיזיים המהווים חלק בלתי נפרד מתחרות זו, מתאמנים ומתחרים רבים מעמידים לעצמם אתגרים הקשורים בתחרויות אלה והן מהוות עבורם נקודת ציון, מדידה והשוואה של ההישגים האישיים שלהם ביחס לאימונים שקיימו וביחס לתחרויות אחרות שבהם השתתפו לאורך הזמן.
עבור מתאמנים חובבנים רבים מהווה תחרות טריאתלון אתגר ומבחן עצמי של הצבת יעדים ועמידה בהם.
